אחד הספרים הכי מטרידים שקראנו לאחרונה בתחום ההתנהגות הארגונית הוא "Snakes in Suits: When Psychopaths Go to Work" של Paul Babiak ו-Robert Hare.
הספר עוסק בסוג האנשים שרוב הארגונים לא באמת יודעים לזהות בזמן. לא עבריינים אלימים. לא דמויות קיצון מסרטים. אלא אנשים כריזמטיים, מרשימים, חדים, עם יכולת מופלאה לגרום לאחרים להאמין בהם.
דווקא בגלל זה הם מסוכנים.
המחברים מתארים כיצד פסיכופת ארגוני מצליח להשתלב בארגון, להתקדם במהירות, לצבור כוח והשפעה, ובדרך להשאיר אחריו נזק עצום: פירוק צוותים, יצירת סכסוכים, מניפולציות פוליטיות, הפחדת עובדים, פגיעה באמון, יצירת תרבות רעילה, ולעיתים גם הונאות וניצול סמכויות.
מה שמעניין במיוחד הוא שהספר מסביר שהבעיה אינה רק באדם עצמו. לעיתים גם הארגון תורם לזה בלי להבין.
ארגונים שמקדשים כריזמה, תוצאות מהירות, אגרסיביות, הישגיות בכל מחיר ופוליטיקה פנימית, עלולים לזהות בטעות התנהגות פסיכופתית כ"מנהיגות".
אחד הדברים החשובים בספר הוא תיאור שלושת השלבים שבהם פועל פסיכופת ארגוני.
בשלב הראשון הוא לומד את המערכת: מי חזק, מי חלש, מי משפיע, מי מאוים, למי יש גישה לכוח ולמידע.
בשלב השני מתחילה המניפולציה: חנופה, יצירת אמון מזויף, התאמת אישיות לכל אדם, שקרים מתוחכמים ופגיעה שקטה ביריבים.
בשלב השלישי מגיעה הנטישה: כאשר האדם כבר לא מועיל, הוא נזרק הצידה. לפעמים גם תוך פגיעה מכוונת במוניטין שלו.
החלק הכי חשוב מבחינתי הוא ההבנה שלא תמיד אפשר לזהות אנשים כאלה דרך כריזמה או רושם ראשוני. להפך.
במקרים רבים הם רגועים תחת לחץ, יודעים לדבר בצורה משכנעת, מקרינים ביטחון עצמי, יודעים "לקרוא אנשים", ומחקים אמפתיה בצורה מצוינת.
ולכן בעולם של Insider Threats, גיוס עובדים והערכת אמינות, אסור להסתמך רק על אינטואיציה או "תחושת בטן".
צריך לבחון: עקביות התנהגותית, פערים בין מילים למעשים, דפוסי מניפולציה, יחס לאנשים ללא כוח, היסטוריית קונפליקטים, ושימוש חוזר בקורבנות, האשמות ופוליטיקה.
הספר הזה הוא תזכורת מצוינת לכך שהאיומים המסוכנים ביותר בארגון לא תמיד מגיעים מבחוץ.
לפעמים הם יושבים בחדר הישיבות.